הספר מתרחש ברובו בטבע, בהליכה, במסע רגלי בארץ, ואני לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שגיבורי סִפרי עושים, והלכתי איתם. הלכתי מן הנקודה הצפונית ביותר בישראל, בגבול עם לבנון, ועד לביתי במבשרת ציון. שישה שבועות של בדידות בטבע, של התענגות על השקט והיופי של הטבע וגם על מפגשים עם מטיילים אחרים. יש משהו נפלא בפגישות אקראי כאלה. משהו קליל וראשוני כאחד. יושבים ומרתיחים מים, ושותים קפה ומדברים על דברים שבדרך כלל, בכל הֶקשר אחר, היה לוקח זמן רב להגיע אליהם.

והארץ יפה, על צלקותיה ועל זיכרונותיה המרים, ואינספור גַלעדיה ואנדרטאות הזיכרון שלה. יפה ושופעת, וכל-כך הרבה נחמה יש בה, ברגעים שהיא מניחה לך לשכוח את הרעות והחולות שדבקו בה, ובַמקומות שבהם היא נוף ומרחבים ולבבות פתוחים.

[דויד גרוסמן על ספרו 'אישה בורחת מבשורה'.]