חמק הכלבלב חזרה אל תוך בית החוף, שם שכב והמשיך לחלום אודות הזאבים.

אכן, היו אלה הזאבים, אשר במחיצתם ביקש להיות. מה רב האושר - כך חשב בלבו - לצאת איתם לציד, ללכת אחריהם לכל מקום, לעשות כל דברים אשר הם עושים, וכל דבר שהם יבקשוהו לעשות. ואז יבוא יום, בו הוא עצמו ישתנה ויעשה נועז ופראי כמותם. 
 לילה לילה, בשעה שאור-הירח זהר על ענפי-השרך הקפואים שליד החלונות, היה עצובלי מתעורר בבית-החוף ומתישב להאזין.
לילה לילה היה חובש את כובע הצמר שלו מעל לאזניו ומדשדש חרש החוצה. מדי פעם היה מתנהל באותו שביל עצמו, לאורך החוף המשופע אל תוך היער. הוא המשיך בדרכו עד אשר עצי היער נעשו דלילים יותר והוא יכול היה לראות בעדם את הרי הבדידות.
ואז היה עצובלי מתיישב בשלג וממתין לנהמת הזאבים. לעתים היו הדי הנהמות מגיעים ממרחקים, ולעתים נשמעו קרובים יותר.
אבל הוא היה שומע אותם כמעט בכל לילה.
 וכאשר היה עצובלי שומע את נהמת הזאבים - היה מפנה את חרטומו למרומים ומשמיע את תשובתו. לפני עלות השחר היה עצובלי זוחל חזרה ופונה לישון בתוך המזוה שבבית-החוף.
בוקר אחד הביטה בו די-נורה ואמרה לו:
"לעולם לא תשכח אותם באופן שכזה."
"אינני רוצה לשכוח אותם," אמר לה עצובלי, "אני רוצה תמיד תמיד לחשוב עליהם."

[עמק החיות המוזרות\טובה ינסן]