אולי היא חיכתה כל אחר-הצהריים שגברת סווט תתעורר, כדי שתוכל לשיר בתוך הבית. ראיתי אותה בעיני רוחי יוצאת למרפסת האחורית לשיר מדי פעם בפעם, כמו מעשן מנומס. היה לה קול של רקדן, כלומר, כמו פרד אסטר או ג'ין קלי, מישהו ששורה עליו חסד של אמנות אחרת, והחסד הזה מחלחל לקולו, שלא ממש תואם למנגינה, אלא מטפס עוד תו ועומד ממש לידה, אותו הבדל דק, כה יפה וקורע-לב, עד שלא רוצים יותר לשמוע זמר מקצועי. המקצוענים זוכרים את כל המילים. השיר של קרוליין הוטלא במשהו משהו משהו."

(אליזבת מקראקן, בֵּיתו של הענק)