עדים אילמים, עדיין נוטים זה אל זה משני עברי המדרכה, וצמרותיהם הגבוהות מתקמרות יחד מעל לכביש לתקרה ירוקה וחיה של קתדרלה. אני נזכרת שפעם אמרתי לך, הם בטח מתלחשים עלינו, ואת שתקת רגע ואמרת, עצים לא מתלחשים וגלים לא מתלחשים, רק אנשים מתלחשים, והלחישה שלהם פוצעת כמו צעקה.
בימים ההם האדישות של העצים הרגיעה אותי. עכשיו אני רוצה לטלטל אותם עד שינשרו כל אצטרובליהם במטר שחור של צנוברים, לענות אותם עד שיסכימו לדבר. פצו פה וספרו לי איך היינו, כשהלכנו כך תחתיכם בצהרי היום, אשה צעירה וילדה, ולפניהן, שועטת במורד, כלבה אדומה כלהבה. תזכירו לי מה לבשנו, מה אמרנו, האם צחקנו, האם דמענו, האם הניחה האשה את ידה על הכתף של הילדה, מתחת לצמה. ספרו לי איך היה הזמן ואיך היתה האהבה.
(מתוך: הנה אני מתחילה/יהודית קציר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: