שואלים אותי, למה את שואפת? ויש לי מה לענות. אלא שאיש אינו שואל. אענה אני בעצמי, והנה הוא המענה: אני תמיד נמצאת מחוץ לריאליוּת, חלומותי הם במרומים, ומפני זה החיים שמסביבי נראים לי עוד יותר רעים משהם באמת. המעט רגעים טובים יש לי? וזהו חטא גדול מצידי, שאיני יכולה עליהם לשמוח. ואני שואפת להתלמד לשמוח בקטנוּיות של החיים - בשיעור מעניין של ציור. בכל פעם שאני הולכת לתאטרון, לראינוע, באמת אני שמחה על זה גם עכשיו, אבל אני רוצה להתלמד להיות מאושרת בזה. הרי אני יכולה לפתע פתאום להיעשות אומללה בשביל איזו שטות. צריך ללמוד גם בשביל שטות להיות מאושרת, אך הדבר אינו עולה בידי. זהו לימוד הכי קשה, לימוד להיות מאושרה. אולי צודקים האנשים האומרים כי אדם יכול להיות מאושר רק כשעושה את האחרים למאושרים. אך אני כבר נואשתי, אינני מאמינה עוד שאהפוך את העולם, שבכוחותי הדבר. אין אני מהאנשים האלו, ובכל זאת, יש רצון עוד להפוך. לי נדמה כי עולם להפוך יכול רק או אדם בריא בגוף ובמוח או משוגע, משוגעים פנאטיים הם מאמינים לדברי עצמם, ואחרים, מושפעים באמונתם, מאמינים גם כן. אך אנשים כמוני - אנשים שאינם יודעים מימינם ועד שמאלם, אנשים שבעצם אישיותם הם, הם קטנים אולי מאוד, אותם אנשים שמסופקים בכל מילה שמוציאים מפיהם - אולי לא יהפכו עולם, לא ישברו את הרע. הרע ישבור אותם והם יכנעו... משונה מאוד, כשנחוץ לי עקשנות, אין עקשנות אף על פרוטה, ובדבר אחד אני עקשנית - באהבה. ולמי זה נחוץ?"

(מתוך יומני לאה גולדברג)