פעם
כשהייתי בן 16
נתנו לי כמה סופרים

את התקוה והסיכוי

היחדים

אבא שלי לא אהב
ספרים וגם
אמא שלי לא אהבה
ספרים (בגלל שאבא שלי

לא אהב)

במיחד אלו שהבאתי
מהספריה

ד.ה. לורנס

דוסטויבסקי
טורגניב
גורק
א.הקסליי

סינקלר לואיס
ועוד.

היה לי את החדר שלי

אבל ב-8 בערב
כולנו היינו אמורים ללכת לישון:
"המקדים לישון וקם כשהבוקר מאיר
יהיה בריא, חכם ועשיר",
היה אומר אבא שלי.

"לכבות אורות!" היה צועק.

הייתי לוקח את מנורת המטה

שם אותה תחת השמיכות
ועם החום והאור המוסתר
הייתי ממשיך לקרוא:
איבסן

שקספיר
צ'כוב
ועוד.

הם נתנו לי סיכוי ותקוה
במקום ללא סיכוי
ללא תקוה, ללא רגש.

עבדתי בשביל זה.
נעשה חם מתחת לשמיכות.
לפעמים היו המצעים מתחילים להעלות עשן
הייתי סוגר אז את המנורה,
מחזיק אותה מחוץ לשמיכות
שתתקרר.

בלי אותם ספרים
אני לא בטוח
איך הייתי
יוצא:
משתגע;
רוצח האב;
פיגור;
חוסר תקוה

כשאבא שלי צעק
"לכבות אורות!"
אני בטוח שהוא פחד
מהמילה הכתובה היטב
מנוצחת
לתמיד
בספרות הכי טובה
והכי מעניינת שלנו.

והיא היתה שם

עבורי
קרובה אלי
תחת שמיכות

יותר אישה מאישה
יותר גבר מגבר.

היה לי הכל
ואני

לקחתי.

צ'רלס בוקובסקי, מתוך: עד שהאצבעות יתחילו לדמם, עמ' 292

ו
מיכל תודה.
עכשיו כשהעתקתי את השיר

הרגשתי ממש ככה
תקוה וסיכוי ממך.