"ביליתי שעות רבות מחיי בהכנת שאלות שיפנה בדיוק האדם הנכון, בדיוק בקול הנכון: הכרת פעם מישהו שהתאבד? עם איזה אדם ידוע היית מחתנת לו יכולת? מי היה הבחור הראשון שאיתו התנשקת, ומה את זוכרת עליו?

ואז בא הרגע הטוב ביותר, הרגע שבו אני עונה, בהקפדה, באריכות, משום שיש מישהו שרוצה לדעת.
למען האמת, זה היה המארג של כל דמיונותי: אהבה שמתבטאת לא בנשיקה או במבט פראי או ביד זהירה, אלא ברצון לחקור.

אני לא חולמת על מישהו שיבין אותי מיד, שיהיה נדמה שהוא מכיר אותי כל חיי, שיאמר, אני יודע, גם אני. אני רוצה מישהו שיהיה להוט ללמוד את הארגון המוזר שלי עם עצמי, שיתפעל ממה שיגלה; מישהו שישאל, ומה עוד, ומה עוד?"

[מתוך "ביתו של הענק"\אליזבת מקראקן]