אני יוצא החוצה ומתחיל ללכת. אני הולך לאורך הרחוב, חולף על פני בית הספר היסודי וחוצה שני צמתים.

לא עוברות יותר מחמש דקות ואני כבר רטוב עד העצם. בשלב הזה אני מתחיל לרוץ. אני רץ מהר כל-כך,

 עד שהריאות מתחילות לכאוב לי והרגליים שלי בוערות, ובסוף, כשאני לא מסוגל לעשות אפילו צעד נוסף, אני נזרק על הגב באמצע מגרש הכדורגל של התיכון. פעם לקחתי כאן אל-אס-די. באמצע סופת רעמים כזאת. שכבתי והסתכלתי על השמיים שנופלים. דמיינתי איך טיפות הגשם ממיסות את העור שלי. חיכיתי למכת הברק האחת שתפלח את ליבי ותגרום לי להרגיש מאה אחוז חי לראשונה בחיי האומללים. לברק הייתה הזדמנות, אבל הוא לא הגיע ביום ההוא, ולא מגיע גם היום.

אז אני קם, מסלק את השיער מהעיניים ומנסה לחשוב על תוכנית טובה יותר."

***

"כשהמוניטורים מראים קו ישר, אני מנסה לראות איזה שינוי יחול בה. ואז אני חשה בזה, בעוד ליבה מפסיק לפעום תחת ידי - אותו איבוד זעיר של קצב, אתה שלווה חלולה, אותו אובדן מוחלט."