כששכבנו שרועים על מצע של עלי שלכת ביום חמים באוקטובר, דיברנו על המוות. מה יעשה כל אחד אם האחר ימות. "הייתי רוצה למות גם אני," אמר מייק, והרגשתי שנוצר בינינו פער משום שאני לא הייתי רוצה למות, לא יכולתי לראות את עצמי חושבת בצורה כזאת. נטלתי עלה מצהיב וקיפלתי אותו לאורך העורק המרכזי, ודמיינתי את עצמי בבית קטן אי-שם, לבדי, מטאטאה את המדרגות ומחכה עד שארגיש שאני מוכנה לצאת לַעולם.

חשבתי על כפות ידיו על זרועותי, איך הן בדיוק בגודל המתאים לזרועותי, להחלקה על זרועותי. על מגען על בטני, במיוחד כשהן קרות, הצמרמורת המענגת. ידיו על רגלי. ידיו על שדי. הנחתי את ידי שלי על שדי והם היו רכים ורכרוכיים, חסרי מהות. כמו כיסי בשר. כמה מדהים, חשבתי, שמישהו יכול לגעת בך ולהפוך אותך למשהו.

(אן פאקר, "הקפיצה מהמזח")