"היו פעם איש וצלו.
לילה אחד הצל עמד.
נטל נעלי האיש ומעילו,
נעל, לבש. עבר מצד אל צד,

הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב,

ניסה גם להסיר את ראשו מעליו,

לא הצליח. הסיר ממנו את פניו,

לבש גם אותן, לא התעצל.

בבוקר יצא החוצה עם מקל.

רץ אחריו האיש ברחוב,

צווח אל מכריו: זה מעשה נורא!

זה צל! זה לץ! אני אכתוב

לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צווח מרה,

אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף

נשכח ממנו המאורע."

[מתוך "ארבעים שירים של נתן אלתרמן"]