נייטלי פער לעומתו את פיו בבלבול לא מוסווה. "עכשיו אני באמת לא מבין מה אתה אומר. אתה מדבר כמו מטורף."

"אבל אני חי כמו שפוי. הייתי פשיסט כשמוסוליני היה בשלטון, ועכשיו, שהוא הודח, אני אנטי-פשיסט. הייתי פרו-גרמני קנאי כשהיו כאן הגרמנים כדי להגן עלינו מהאמריקאים, ועכשיו, שהאמריקאים יושבים כאן כדי להגן עלינו מהגרמנים, אני פרו-אמריקאי קנאי. אני יכול להבטיח לך, ידידי הצעיר והזועם-" עיניו הידעניות והלעגניות של הזקן ברקו בעליצות רבה אפילו יותר ככל שגברה המבוכה המגומגמת של נייטלי- "שבכל איטליה אין לך ולארץ שלך חסיד נלהב ממני- אבל רק כל עוד תישארו באיטליה."

"אבל," קרא נייטלי באי-אמון, "אתה בוגד הפכפך! כמו שבשבת! אופורטוניסט חסר בושה וחסר מצפון!"

"אני בן מאה ושבע," הזכיר לו הזקן בגנדור.

"אין לך שום עקרונות?"

"ברור שלא."

"באמת?" שאל הזקן. "מה זאת ארץ? חתיכת אדמה מוקפת מכל עבר בגבולות, בדרך כלל טבעיים. אנגלים מתים למען אנגליה, אמריקאים מתים למען אמריקה, גרמנים מתים למען גרמניה, רוסים מתים למען רוסיה. חמישים או שישים ארצות משתתפות עכשיו במלחמה הזאת. הרי לא יכול להיות שהארצות האלו ראויות כולן שימותו למענן."

"כל מה שראוי לחיות למענו," אמר נייטלי, "ראוי שימותו למענו."

"וכל מה שראוי למות למענו," ענה הזקן הכופר, "ראוי בהחלט שיחיו למענו. אתה יודע, אתה צעיר טהור ותמים כל-כך, שכמעט צר לי עליך."