אל זה הניצן הרך שנבט להם לעת זקנה. הילד הרָגיש יותר מדי, הנאבק תמיד באויבים שהיא אינה יכולה אפילו לנחשם...

(פעם אחת, בשעת ערב עמומה, מלאנכולית, נכנסה לחדרו ומצאה אותו מאכיל בגרגירי סוכר את הזבובים האחרונים שנותרו אחרי הסתיו הקר.

   - 'ברונו?'

   - 'כדי שיהיה להם כוח לחורף.')"

דויד גרוסמן, "עיין ערך: 'אהבה'", "ברונו", עמ' 82-83.