"היה פעם בחור שמצא-חן בעיני קצת, אחד מהבחורים שהסתובבתי איתם במכללה. תמיד ידעתי איפה הוא נמצא בחדר.

במסיבה, בכיתה, בקולנוע או בהרצאה, אני עשיתי משהו אחר, דיברתי או צפיתי או ישבתי וחיכיתי לדבר הבא שיקרה, ותמיד ידעתי איפה הוא נמצא, יכולתי להרגיש את עובדת קיומו בעורפי או על לחיי או ממש דרך האדם שדיבר איתי.

בקולנוע שמעתי כשצחקו כשלא צחק; כשרכן אל האדם שלידו והצחיק אותו. חשבתי, אני עוקבת אחריך, אתה לא חושב שיש לזה חשיבות?"

[מתוך "ביתו של הענק"\אליזבת מקראקן]