"האם תקני פעם בינה, אן?" שאלה מרילה, בהיודע לה דבר המקרה על הבריכה.

"אה, כן, מרילה, סבורה אני, כי אקנה," החזירה אן מתוך ביטחון. "חושבת אני, כי יש לי עכשיו הסיכויים המזהירים ביותר להיעשות נבונה."

"איני רואה כיצד יוכל להתרחש נס זה," אמרה מרילה.

 "הנה גם היום למדתי לקח טוב," הסבירה אן. "נוכחתי לדעת, כי אין כל טעם לנסות להיות רומנטית באבונלי. דבר זה חשוב היה ומקובל לפני מאות בשנים בקמלוט רבת המגדלים, אבל בימינו אלה אינם מעריכים ביותר את הרומטיות. בטוחה אני, מרילה, כי בקרוב תראי בי התקדמות גדולה גם במובן הזה."

"מי יתן והיה כן," אמרה מרילה מתוך פקפוק.

 אולם מתי, אשר ישב כל הזמן שותק בפינה, שם את ידו על כתפה של אן בצאת מרילה את החדר.

"אל תותרי על כל הרומנטיות שלך, אן," לחש מתוך בישנות.

"משהו ממנה - לא יותר מדי כמובן - הוא דבר טוב. על הכל על תותרי, אן."

[מתוך "האסופית"\לוסי מ. מונטגומרי]