מן ההר צללים וכפר

עפר וריח אש
זוג נולד לוקח אל הצד, להתלחש
משהו כאן
מרגיש מסוכן
חולף ומתרחק
אני ליד, מרגיש לבד
מתחיל להידלק

על החוף פזורים פזורות
יפים כמו אבנים
שנתנו לשמש שעכשיו לעננים
הייתי רוצה
להיות כזה
אולי רק לפעמים
הייתי יוצא לזה, לפעמים

הזיות כמו גלויות
משמאל, מימין
בית הורייך, בית הנתיבות
בית העלמין
היינו תמימים כשהיינו פרועים
חשבנו שתמיד
אני ליד, ואיפה את?
קשה להאמין

באה אליי מוקדם מדי
היינו ילדים
בעיני המקנאות
אותות וחשודים
ואהבתי אותה למרות
שאהבה אותי בגלל
ואהבתי אותה מאד
כי אהבה אותי בכלל

[שלומי שבן, מתוך "עיר"]