אמר בנעימה מעודדת.

"לא, לעולם לא אנסה שוב לכתוב סיפור," הכריזה אן בנחישות דעת של בת תשע-עשרה, שדלת כבדה זה אך נטרקה בפניה.

"אני לא הייתי מוותר על כך כליל," אמר מר הריסון בקול מהורהר. "הייתי ממשיך לכתוב מדי פעם, אך לא הייתי מטריד את העורכים. הייתי כותב על אנשים ומקומות המוכרים לי ושם בפי הדמויות שלי אנגלית של יום-יום; והייתי מניח לשמש לזרוח ולשקוע בדרכה השקטה והרגילה בלי לעשות מכך עניין גדול מדי.

ואם הייתי נזקק בכלל לרשעים, הייתי משאיר בידם סיכוי כלשהו, אן. בהחלט הייתי משאיר להם איזה סיכוי. אני משאר שיש בעולם כמה אנשים רעים באמת; אבל תצטרכי לעבור דרך ארוכה עד שתמצאי אותם - אף שמרת לינד מאמינה כי כולנו רעים. לרובנו יש מעט הגינות אי שם בתוך תוכנו. המשיכי לכתוב, אן."

[אן שרלי, הנערה מן האי. מאת ל.מ. מונטגומרי]