זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים בְּמַלְכוּת עַל הַר עַרְפִלִּי
אָהַבְתִּי שָׁם נַעַר תָּם וְשָׁחֹם, אַךְ שְׁמוֹ הַיָּפֶה וְגוּפוֹ הֶעָנֹג
מֵעוֹלָם, לְעוֹלָם, אַף פַּעַם לֹא נוֹדְעוּ לִי.
לִפְנֵי שָׁנִים גָוַע וָמֵת. לִפְנֵי שְׁנָתַיִם בְּדִיּוּק הָלַךְ. כְּמוֹ
צִיּוּץ צִפּוֹר קָצָר וַחֲרִישִׁי. כְּמוֹ נְשִׁירַת עֲלֵה הַמַּחַט שֶׁל הָאֹרֶן
אֶל כַּף הַיָּד הַמַּזִיעָה. מִתַּחַת לְתִקְרַת הַחֶדֶר רִחֲפוּ הַמַּלְאָכִים
שֶׁשְּׁמָּם הָיָה כִּשְׁמוֹ וּשְׁמָם הָיָה כִּשְׁמִי, וְרוּחַ קָרָה שֶׁיָּצְאָה מֵעֵינַי
הַמִּיתָה אֶת אֲנַבֶּל-לִי. אַחַר כָּךְ הִסְתַּלֵּק הָאוֹר הָרַךְ שֶׁבֶּעָבִים
וְגַם הַזְּמַן הֵסֵב פָּנָיו לַקִּיר. אֲנִי זוֹכֵר תַּצְלוּם פּוֹרְטְרֶט
שָׁחוֹר-לָבָן שֶׁאִוִּיתִי לִגְנֹב מֵעַל שֻׁלְחָנוֹ
אֲבָל לֹא הֵעַזְתִּי
אנבל-לי/תמיר גרינברג