שאלה מעולה. עדיין, אלג’יר, או בלחסן, תופסים את כולי. אבל אני מודה שכבר פחות משנה לי העניין הצורני, ויותר העניין האנושי. לא משנה אם זה ברהאמס, או ג’ימי פייג’, או ת’ום יורק. מה אני יכול לקחת ממנו לחיים שלי? האם הוא משחרר אותי? האם הוא מביא לי איזה רעיון ממש טוב שאני יכול לרכב עליו שלושה חודשים? הוא פותח סתימות? או שזה עוד פעם מישהו שבא ומביא טפט מוזיקלי נאה?

זה משנה לך בחיים? אתה מסתובב עם זה? זה יושב לך בראש כשאתה כותב?

כשליאונרד כהן כותב “וי אר אגלי באט סטיל האב דה מיוזיק”, זאת שורה גדולה. כי הוא חצוף. וכי הוא נותן לך רשות. וכי הוא עושה את זה כל כך יפה. ובגלל המקום והזמן שאתה שומע את זה. וכשליאונרד כהן עומד מול המראה לשר את השורה הזאת לעצמו, הוא פותח לי מקום גדול.
כשהבסיסטית של הטוקינג הדס, באלבום רמיינינג לייטס, מנגנת את אותו ריף של בס במשך שיר שלם, ארבע דקות שלמות, וזה כל כך גדול, יש פה אמירה מסוימת, וזה משנה אותך. היא הרבה יותר גדולה מהערך האסטתי שלה. זה כבר איך שאתה עושה קפה. זה הרבה יותר גלובלי. זאת המוזיקה שגדלתי עליה, וכל אחד מחפש את הרגע שבו הוא היה מאושר פעם, ואת זה אני כנראה אחפש עד יומי האחרון.

כן, אני קורא ספר שלם ששוה את זה בגלל שורה אחת שמעיפה אותי בסוף. בשביל זה אנחנו שם, בשעה של הופעה מעצבנת, עם רגע אחד ששווה את זה, הא?

אנחנו שם בשביל לא לקנות את השקר המבעבע שאנחנו מספרים לעצמנו. בשביל למצוא איזה רגע מסוים, שאני ועוזי וייל אוהבים לקרוא לזה “פריצה לשידור”, שבו כל המעטה הזה נסדק. לפעמים האמנות יודעת לתת את זה. לפעמים. רגעים כאלו שאתה אומר “וואו, אתה ראית את זה? זה בכלל הרבה יותר גדול ממה שחשבתי! זה חיים! היו פה חיים!”

וכשאתה כותב, אתה מחפש את הרגע הזה?

רק את זה. רק את זה.

(מתוך ראיון מופלא עם יוסי בבליקי, http://markovitch.blogli.co.il/archives/28, שהוא בכלל מוזיקאי אדיר אז תקשיבו לו)