לנצח. נניח שאני אתחתן איתך, כן? אתה בטח תעבוד באיזו חברה.
אז מי ישמור עלי כשאתה תלך לעבודה? מי ישמור עלי כשתהיה בנסיעות? אני אסתובב צמודה אליך עד יום מותי? זה פשוט לא הוגן, איזה מין יחסי אנוש אלה? חוץ מזה, בסוף ימאס לך ממני. 'איזה מין חיים יש לי? רק לטפל באישה הזאת כמו בתינוקת.'
אני לא מוכנה לזה. זה גם לא יהיה פתרון לבעיות שלי."
"אבל הן לא יימשכו כל החיים שלך," אמרתי כשאני מניח יד על גבה. "הן יפתרו מתישהו. כשזה יגמר, נוכל לחשוב שוב. נחליט אז מה לעשות. יתכן מאד שאז תוכלי את לעזור לי. למה את לוקחת את הכל כל-כך קשה? תירגעי קצת. רק מפני שאת מתוחה הכל נראה לך כל-כך קשה. אם תירגעי, תרגישי פתאום קלה יותר."
"למה אתה אומר דבר כזה?" אמרה נאוקו בקול יבש להפחיד.
כששמעתי את קולה הבנתי ששגיתי מאד בדברי.
"למה?" אמרה נאוקו כשמבטה צמוד לאדמה לפני רגליה. "אני מבינה בעצמי שאם אירגע ארגיש קלה יותר. זה לא מועיל לי בכלל לשמוע דבר כזה. אתה מבין? אם אתן לעצמי להירגע עכשיו אני אתפרק לחתיכות. רק ככה הצלחתי לחיות כבר הרבה זמן, וגם עכשיו רק ככה אני יכולה לחיות. אם ארפה לרגע, לא אוכל לחזור. אני אתפרק לחתיכות שיעופו לכל עבר. למה אתה לא מבין? אם אפילו את זה אתה לא מבין, איך אתה יכול בכלל לחשוב שאתה מסוגל לטפל בי?"
שתקתי.
"יכול להיות שבאמת אני עדיין לא מבין אותך," אמרתי. "אני לא כל-כך פיקח ולוקח לי זמן להבין. אבל אם יהיה לי מספיק זמן אני אבין היטב, ואז אני אבין טוב יותר מכל אחד אחר בעולם."

[מתוך "יער נורווגי"\הרוקי מורקמי]