נקרעה בינינו הארץ, ובפער שנוצר בין שתי היבשות שהפכנו להיות הצטברו הרבה מאד רגעים בלתי נסלחים שהשלכנו לשם בשמן של אחדות המטרה וזהות הגורל שגזרנו על עצמנו - גם אם כל אחד הבין את המטרה המשותפת בדרך אחרת, גם אם כל אחד הושלך לגורל אחר. גורל משל עצמו. עם הזמן התחיל החור השחור שבינינו שואב לתוכו את הכל. את תקשורת החולין, את משחקי הילדות המשותפים, אפילו את ברית הדמים שחושלה בינינו במוסד. אני מניח שחשב אותי להיות כפוי טובה. אני מניח שמעולם לא הכרתי לו תודה באמת על השנים האלה במוסד. אני מניח שמעולם לא אספתי אל לבי להבין את מה שערם הוא על כתפיו בשנים במוסד ובשנים הראשונות אצל ההורים. אני חושב שהוא לא סלח לי מעולם. אני חושב שלאורך השנים הופתעתי לגלות כי נותר נאמן להבטחתו מהמוסד כי הוא לא יסלח לי. אני חושב שהכרתי בכך שאני מוותר עליו כדי לזכות בהורים. ואני חושב שלמרות שהכרתי במחיר שיהיה עלי לשלם, מרגע שבחרתי לשלם אותו, מששולם המחיר - הופתעתי מגובהו. אני חושב שהוא קלט את המסר. ואני חושב היום, שלאור זה ההפתעה שלי, בכל פעם מחדש, מהתנהגותו, מעידה על אטימות רגשית מצידי יותר מאשר על מופרעותו א מוזרותו או כל דבר אחר שייחסתי לו לאררך השנים. בדרכו, הוא היה מהימן ונאמן לאמת יותר ממני. בדרכי, אני הייתי ההפכפך, הצבוע, המזגזג, השחקן מבינינו. פרשנות של מבוגרים סלחנים להתנהגותי תהיה שזו היתה תוצאה של מאבק הישרדות אכזרי שניהלתי בגיל בלתי אפשרי. הם ייחסו לי גמישות מחשבתית וכושר לאלתור רגשי. אבל בעיניו, כבר מאז, הייתי חלאה הפכפכה. העובדה שאני הוא המחבר של הספר הזה - המוסר של הגרסה, הגרסה שלי לסיפור, הסיפור שלנו - היא בוודאי בעיניו הוכחה נוספת לדרך שבה השפל גובר על הטהור, לאופן שבו מתנהג העולם באכזריות לישרים ומשתף פעולה עם נכלוליות הרשעים. והשקרנים."

(מתוך "הבן הטוב" / שי גולדן)