"מִמְקוֹם שֶאַתְּ נִסְתֶרֶת שָם, יְחִידַת חַיַי

וּשְכִינַת מַאֲוַיַי –

הִגָלִי-נָא וּמַהֲרִי באִי, בּאִי

אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;

וּבְעוֹד יֵשׁ גְאֻלָה לִי – צְאִי וּגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי;

וְיוֹם אֶחָד גְזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִיבִי

וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי.

וְתַחַת שִפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶה-נָא נִיצוֹצִי

וּבֵין שָדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,

כִגְוַע בַעֲרב הַיּוֹם בֵין פִרְחֵי בְשָמִים

צִפרֶת כְרָמִים.

אַיֵךְ?

וַאֲנִי עוֹד לא יָדַעְתִי מִי וָמָה אָתְּ –

וּשְמֵךְ עַל-שְפָתַי רָעַד,

וּכְרִצְפּת אֵשׁ בַלֵילוֹת עַל-מִשְכָבִי

בָעַרְתְּ בִלְבָבִי;

וָאֵבְךְּ בִנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשךְ כָרִי

וּלְזִכְרֵךְ כָלָה בְשָרִי;

וְכָל-הַיּוֹם בֵין אוֹתִיּוֹת הַגְמָרָא,

בְקֶרֶן אוֹר, בִדְמוּת עָב בָרָה,

בַזַכָה מִתְפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי,

בִנְעִים הֶגְיוֹנַי וּבִגְדָל-יִסּוּרַי –

לא-בִקְשָה נַפְשִי כִי אִם-הִגָלוֹתֵךְ,

רַק-אוֹתָךְ, אוֹתָךְ, אוֹתָךְ..."

[חיים נחמן ביאליק]