כמו אושת הרוח, ששומעים אותה הרחק בצמרות העצים. אבל אחרי-כן התגברה ההמיה הזאת, עד כי דמתה לשאונו של אשד-מים או להמון גלי-הים המתנפצים על חוף סילעי.

ומומו הבחינה, כי המיה זו מורכבת מצלילים רבים לאין-ספור, הנערכים תמיד מחדש ומשתנים ויוצרים בכל פעם הרמוניות אחרות. היתה זו מוסיקה ועם זאת - משהו אחר לגמרי. ופתאום עלה בידי מומו להכירה ולזהותה. היתה זו אותה מוסיקה שכבר שמעה אותה לפעמים, חרישית ובאה-מרחוק, כאשר האזינה לדממה תחת שמי הכוכבים הנוצצים.

אך הנה עתה הלכו הצלילים ונצטלצלו ונעשו קורנים וזורחים יותר. מומו שיערה וחשה, כי אור מצלצל זה הוא שמעלה כל פרח מן הפרחים מעמקי המים האפלים, והוא שמעצב כל אחד מהם בצורה מיוחדת לו, חד-פעמית, שאי-אפשר כי תשתנה.

ככל שהוסיפה להאזין, כן עלה בידה להבדיל ביותר-בהירות בין קולות נפרדים. אבל לא היו אלה קולות-אדם, אלא נשמעים היו כאלו שרים זהב וכסף וכל שאר מתכות. ואחרי-כן עלו, כמו מאחוריהם, עוד קולות ממין אחר - קולות ממרחקים ונעשו ברורים יותר, כך שמומו יכלה - מעט-מעט - לשמוע מילים, והן מילים של שפה שלא שמעה אזנה מעולם, ואף-על-פי-כן הבינה אותה. השמש, הירח וכל הכוכבים הם שגילו כאן את שמותיהם הסגוליים, האמיתיים. ובשמות אלה ההיתה מקופלת ההחלטה מה עושים וכיצד פועלים כולם יחד, כדי שכל אחד ואחד מפרחי השעות האלה יתהוה ואחרי-כן ישוב ויחלוף."

מיכאל אנדה, "מומו", עמ' 133-134.