תודה לנשמות היקרות שחברו לחיי ומשלח אותן מן הספרות אל המחוזות העמוקים של הלב, שאסור לה, לאמנות, להכנס אליהם. אלו יכולתי [במין ברית עמוקה יותר מזו שבין סופר לקורא] לפל על צוארם של אנשים ולומר להם: בואו ונשב ונחלוט תה ונשתה ואתם תספרו לי את חייכם ואני אספר לכם את חיי, הייתי משליך את כתב היד לסל הניירות ועושה זאת. בעולם כזה החוק היה אוסר על הבדיה.

(...)

החיים הם מתנה קדושה והספרות היא מתנת חולין. אם אשתי הראשונה העלתה בחכתה שמפנון והשפמנון זחל על הקרקע ונכנס אל מתחת לשמלתה, השמפנון והשמלה יבואו כאן. אבל לא האשה שבתוך השמלה. אינני רוצה לדון אותה לחיי נייר.