מצטטים. גם אתם יכולים. |
| 10/2009
"יש שם נערה
שגילה אינו עולה על שמונה-עשרה. אני רואה שהיא נושמת היטב, שאין לה צינורית הנשמה, שהעירויים שהיא מקבלת הם רק וליום ותמיסת מלח. אני מסתכל בגיליונות החולה שלה. חומה כמעט אינו עולה על הנורמלי; קצב הדופק שלה ולחץ הדם חורגים מהנורמלי רק במעט. היא רק קצת מפוחדת. הווליום יעזור.
הרופאה בריג'יט סוגרת את הווילון סביב המיטה, כך ששלושתנו נמצאים בתוך אוהל קטן. הרופאה מסירה את השמיכות ומרימה את החלוק של הנערה כדי שנראה את גופה בבהירות.
ברור לחלוטין: מתחתית שדיה ועד לעצם מפשעתה, עורה שקוף כזכוכית. אני יכול לראות כל איבר פועם, מתפקד בלי דופי ללא מאמץ נראה לעין. ריאותיה אדום רענן ובהיר; ניכר שמעולם לא עישנה. לבה קטן אך דופק בחוזקה, אדום כדם. כבדה השחמחם חלק כמו ישבן של תינוק, שחלותיה נקיות ונוצתיות. מעולם לא ראיתי גוף בריא מזה.
"השתלות עור," אומרת הרופאה. "חייבים לכסות אותה."
אני חושב, לכסות כזה יופי? למה? למה? אני נוגע בעורה השקוף; יש לו מרקם אופייני לעורה של נערה צעירה - חם וחלק ומזמין ליטוף. למה?
"היא רוצה חיים," לוחשת באוזני הרופאה בריג'יט. "היא רוצה מאהבים, רוצה להתחתן. איזה גבר יוכל לשאת את המראה הזה?"
אני יכול, אני חושב. איני יכול להסיר את מבטי מלבה הפועם, מעדינות שחלותיה, מריאותיה הצעירות העולות ויורדות, מזרימת הדם הנקי והאדום בעורקיה. אני חש שמעולם לא ראיתי משהו מושלם כל-כך.
"מאז שזה קרה אני חוששת להתפשט אלא אם חשוך," אומרת הנערה. "אני מפחדת עד מוות שאיכשהו יהיה קרע והכל יפול החוצה."
[מתוך "העולם שיצרתי בשבילה"\ תומס מורן]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: