לשבור את השגרה. בלילות חורף רבים, אחרי ארוחת הערב, שומרי נהגו לשיר שעות שירים בשפת פַּשטוּ. קולי והצורה שבה ביטאתי מלים בפשטו היו איומים, אבל השומרים דחקו בי לשיר אתם. הבלדות היו שונות. לעתים מצאתי עצמי שר באי-רצון שירי טאליבן שהכריזו: 'לכם יש פצצות אטום, אבל לנו יש מתאבדים'.

בלילות אחרים, לבקשת השומרים, שרתי שירים אמריקאיים. בקול צרוד ומזייף שרתי את "ניו יורק, ניו יורק" לפי הגרסה של פרנק סינטרה, ותיארתי להם את השיר כסיפורו של איכר שמנסה להצליח בעיר כיד לפרנס את משפחתו. שרתי את Born to Run של ברוס ספרינגסטין וסיפרתי שזה ביטוי למאבקם של אמריקאים ממוצעים.

הבנתי שגם השומרים זקוקים לחריגה מהשגרה, אבל הרגשתי כמו קוף בקרקס כשהורו לי לשיר לכבוד מפקדים שבאו לבקר. ידעתי שהם צחקו עלי.

בכוונה נמנעתי מלשיר שירי אהבה, בניסיון לערער את אמונתם שכל האמריקאים נהנתנים. אך למרות מאמצי, שירים רומנטיים - בכל שפה שהיא - היו האהובים ביותר על השומרים. שירם של הביטלס She Loves You, שזימזם בראשי אחרי שקיבלתי מהצלב האדום את מכתבה של אשתי, היה הפופולרי ביותר.

מסיבות שהתמיהו אותי, השומרים נהנו מאוד לשיר את השיר הזה אתי. התחלתי בבית הראשון. שלושת שומרי הטליבאנים, טאהר ואסד הצטרפו אלי בפזמון החוזר. She loves you - yeah, yeah, yeah, שרנו יחד, כשהקלצ'ניקובים מוטלים סביבנו על הרצפה."

דייוויד רוד, ניו יורק טיימס, פורסם ב"השבוע" של "הארץ", 13.11.09, עמ' 11.