"קלייר: קשה להשאר מאחור. אני מחכה להנרי, מבלי לדעת איפה הוא, תוהה אם הוא בסדר. קשה להיות זאת שנשארת.

אני מעסיקה את עצמי. ככה הזמן עובר מהר יותר.

אני הולכת לישון לבדי ומתעוררת לבדי. אני יוצאת לטייל. אני עובדת עד שאני מתעייפת. אני מביטה ברוח שמשחקת עם אשפה שהיתה קבורה תחת השלג כל החורף. הכל נראה פשוט עד שחושבים על זה. למה היעדרות מעצימה את האהבה?

 לפני הרבה זמן הגברים יצאו לים והנשים חיכו להם, עמדו על שפת המים, סרקו את האופק בחיפוש אחר סירה קטנטנה. עכשיו אני מחכה להנרי. הוא נעלם ללא רצונו, ללא אזהרה. אני מחכה לו. כל רגע של המתנה הוא כמו שנה, נצח. כל רגע הוא איטי ושקוף כמו זכוכית. דרך כל רגע אני יכולה לראות אינסוף רגעים מסודרים בשורה, מחכים. למה הוא נסע למקום שאיני יכולה ללכת אליו בעקבותיו?"

[אישתו של הנוסע בזמן/ אודרי ניפנגר]