מצטטים. גם אתם יכולים. |
| 3/2010
"הזקן התחיל לרעוד פתאום.
קוסם עזר לו להגיע לפח והוא נשען עליו עד שרעד האדרנלין המושהה עבר. הוא ניסה לצחוק שוב, אבל נכשל.
"תחשוב מה זה היה עלול לעשות לך, אם היית הורג אותו. או לי."
"האם זה היה יותר גרוע ממה שכבר נעשה לך?" שאל קוסם. הוא לא רצה לדבר אליו כך, בעיקר לא בקול הקפוא וחסר הנשמה הזה, אבל המילים גאו בו כמו דם בפצע.
"אני לא נפגעתי. טוב, לא מאד. זה היה שום דבר אם הייתי בגילך. יש לי כמה חבורות שיידרש להן שבוע להחלים, ושפשוף שלא ייתן לי לישון בלילה. אבל בלעדיך, אולי הייתי בדרך לבית החולים. או לחדר המתים. אבל אתה הגעת והפסקת את זה. אני אהיה בסדר."
"באמת? ואתה תלך הביתה עם שאריות העוף שלך מחר בלילה?"
לרגע, הקול היחיד חוץ משאגת התנועה היה השאיפה המאומצת של ריאותיו של הזקן. "לא. אני מניח שאני לא אעשה את זה עוד," הוא הודה לאטו. "אני מניח שאני אזמין מונית, או אבקש מהטבח להקפיץ אותי בדרך. לא, אני לא חושב שאני אלך הביתה מהעבודה ברגל שוב."
"אז זה מה שהם גזלו ממך הלילה, זקן. לא את הכסף שלך או חייך, ואפילו לא את העוף הקר. הם גזלו את ההליכה הביתה בפרטיות, ברחובות שצריכים להשתייך לך.
נשדדת, ואתה אפילו לא יודע את זה."
[מתוך "קוסם היונים"\מייגן לינדהולם]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: