שכתב האותיות רק תווים מתיים הוא, נטולי חיים כשהם בפני עצמם, ורק בנוגעם זה בזה ימליטו שמחה או יסורים, כך גם אנו, כך גם  האנשים והכלבים והקוראן והענבים והמוכתאר ועץ האלה והצועני והצייד, ודריוס שלי כך הוא, ואני אומר גם- נכדתי נג'אח והחייל הישראלי התועה שבא ונגע בידי, ואחר כך התגורר אצלי במשך ימים חמישה והפך את לבי לאהבה אליו, וכך צמחי המרפא וצמחי התרעלה ושירי החתונה והקינות והעורבים והדיות ומשחקי הצל של אצבעותי על סלע הגיר מה כל אלה, רק אותיות מתות. רק כתב של יד נעלמה, בשורות ומשאלות-לב שנתחבות לחריץ שבין הארץ והשמים, רק מכתב אנחנו"..."רק אותיות מתות, ואת הכאב והאושר שנמליט זה מזה לא נבין עד תום. אולי המשוגע, הוא מסביר לי ועיניו עצומות כבתפילה רעה, יבין את ילדינו אלה, הנולדים לנו בלי תענוג. רק האילם יוכל אולי להתענות בהם, להתענג בהם, יחוש אותם כמכיתות זכוכית במעיו; אולי העיוור יקרא אותם בשבעת גוני הלבן שבעיניו."

[חיוך הגדי/ דויד גרוסמן, עמ' 29-30]