מוכנים, ניגשנו כולנו אל האופטומטריסט. העדשות היו כה עבות, עד שעיניה של לורי נראו גדולות ובולטות כעיני דג. היא סובבה שוב ושוב את הראש שלה והניעה אותו מעלה ומטה. "מה הבעיה?" שאלתי. במקום לענות ברחה לורי החוצה. הלכתי אחריה. היא עמדה במגרש החנייה ולטשה את עיניה ביראה בעצים, בבית ובבנייני המשרדים שמאחוריהם.

"את רואה את העץ שם?" שאלה והצביעה על עץ שִקמה במרחק כשלושים מטרים. הנהנתי בראשי.

"אני לא רק יכולה לראות את העץ הזה, אני יכולה לראות כל עלה ועלה." היא הביטה בי בארשת של ניצחון. "את יכולה לראות אותם?"

הנהנתי.

היא לא נראתה כמי שמאמינה לי. "כל עלה ועלה? כלומר, לא רק את הענפים, אלא גם כל עלה קטן?"

הנהנתי. לורי הסתכלה עלי ופרצה בבכי. בדרך הביתה היא ראתה שוב ושוב בפעם הראשונה את כל הדברים הקטנים שכמעט כל אחד כבר חדל לשים לב אליהם. היא קראה בקול את שלטי הרחובות ואת הכתוב על לוחות המודעות. היא הצביעה על זרזירים שעמדו על כבלי הטלפון. נכנסנו לבנק, והיא לטשה עיניים בתקרה המקומרת ותיארה את דוגמת המתומנים.

לורי רצתה שגם אמא תמדוד את המשקפיים שלה. אמא החליקה אותם על חוטמה, ואז, כשהיא ממצמצת בעיניה, הביטה בחדר. היא בחנה בשתיקה את אחד הציורים שלה, ואחר כך הושיטה אותם בחזרה ללורי. "ראית יותר טוב?" שאלתי.

"לא הייתי אומרת שיותר טוב," השיבה אמא. "הייתי אומרת שבצורה שונה."

[מתוך "טירת הזכוכית"\ג'אנט וולז]