"אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו בַּנּוֹף

שֶׁאוֹתוֹ רָאִינוּ יַחְדָּו מִן הַגִּבְעָה:

הָעֵצִים שֶׁנָּעוּ בָּרוּחַ,

כְּנוּעַ אֲנָשִׁים בְּאַחָרִית הַיָּמִים

וְאֹשֶׁר מֶרְחַקָּם הַקָּרוֹב כָּל-כָּךְ

 הָיָה לְלֹא נְשֹׂא,

וְאָמַרְנוּ,

חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן.

"כְּשֶׁנִּהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה, נֵלֵךְ לְשָׁם".

אֲנִי שָׁם.

וְיֵשׁ לִי זְמַן,

אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה."

[יהודה עמיחי]