בעיר שיושביה בלבד חיילים,
הערב הוא ערב מצעד אחרון
והעיר מרוצפת עפר וקליעים.
הזמן הוא מחר פתאומי ומוחלט,
(הקניון הגדול עוד עומד,)
ואתמול רק אתמול לא הייתי לבד.
(כנראה שנשכחתי מאיזו ספירה
כך נראה שנשכחתי מאיזו ספירה.)
בקריה הצפונית (שעכשיו על החוף)
חיילים כמו לפני או אחרי מאמץ
שעונים על קירות הפסיפס הרטוב,
(הקניון הגדול כבר בזוז כבר נפרץ,)
אני רץ אל אחד הבכירים למראה
שמראה לי חיוך שקפא לא מזמן
למראה הפסיפס, הקניון, העפר באוויר
ושואל: מה בפיך נתן?
כשהאופק יפיל את מסך השריפה
אז תקפוץ הדליקה אל מחוץ הקלעים
והערב הוא ערב מצעד אחרון
והעיר ממולכדת עפר ובלואים.
ואתמול, רק אתמול, לא הייתי לבד;
כנראה שנשכחת מאיזו ספירה,
כך נראה שנשכחת מאיזו ספירה.
על הכביש המוביל עד לבית ההורים
אני רץ, לרגלי הקליעים, מעלי הכרזות,
הבכיר (שעכשיו הוא קבצן או נביא)
ממלמל לעצמו: "אלוהים, מי שיחד את השמש הזאת?"
הצבא הוא צבא-קבע צבא-נצח צבא-עד
התיכון הישן סתם דומה לעצמו -
אכזרי ונטוש מסורג ונורא -
(הקניון הגדול הוא פצצת תאורה)
מי היה מאמין כך באמצע מחר
מן הזמן המוכר מן האור המוכר
מן החום הנכון המוכר המוכר
מי היה מאמין כך באמצע.
(כנראה שנשכחתי מאיזו ספירה.)
מרחוק (לא ברור לי כיצד) כבר באים
חצוצרה ותיפוף בשלושה רבעים
שכמו נוגה שקוף הפושט באזור
(הקניון הגדול מי זוכר מי יזכור)
הרחוב הוא פרוזדור בגוון חלבי
ובסופו זה אבי (בגרסת מילואים)
על ערמת עיתונים (שנראית כמו גלעד)
ממצמץ בכבדות וצורח עלי: התפקד!
אני האזרח האחד."