כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך.

לא יכולתי לומר לך מרוב שאהבתי אותך,

מרוב שאהבתי אותך,

עד שבאו ימים אחרים ויכולתי לומר לך.

יכולתי לומר לך משום שאהבתי אותך.

משום שאהבתי אותך.

העצים לבלבו בירוק והשמש הלכה והשחירה.

וככל שאהבתי אותך היא השחירה יותר

רחוקה. נכונה לזינוק. כמו זן מסוים של פנתר.

(באמת רק פנתר היא הזכירה)

ואז באנו העירה.

חבצלת אותי הכירה.

ובבוקר אותי העירה.

ובכל זאת אהבתי אותך.

בא האור הסופי וסילק כל ספק והותיר

רק את בית הקולנוע לבן ולוהט בשמש.

ומי שיש לו עדיין מה להסתיר

בל ייראה בשמש.

ומי שאוהב בל יעלה לעיר.

[דוד אבידן.]