עדיין תראה את הפס הלבן שמסמן את הגלים המתקצפים, את געגועי הים אל היבשת. פס לבן שמתגלגל תמיד קדימה וחוזר חזרה, אבל לעולם אינו מוותר על התנועה. ובמרחק בלתי-ידוע אפשר לראות ספינה עוגנת, מוארת באור יקרות מדפנות עד תורן, כאילו היתה שם חגיגה נפלאה והמלח האחרון היה שיכור מכדי לכבות את האורות כשנרדם בין חבריו היגעים והשתויים. ותמיד, כמובן, קיים הגובה. ארבע-עשרה קומות, ולא לקפוץ. לדעת שהתהום קרובה כל-כך, שבצעד אחד אתה יכול לשים קץ לאכזבות, ליאוש, לאהבה העשויה מבדידות בלבד. שכן זה צעד שלך ולא של אחר, ואם אתה מחליט לא לקפוץ גם זה צעד שלך. ואתה חי, בסופו של דבר, תלוי על גגות, בצד אחד מוארת עיר ובצד שני ספינה חוגגת לנצח, וכל הגעגועים הולכים אל הים, הים שמתחבר לארצות אחרות, עם בתי מלון אחרים ואנשים אחרים, ואולי גם שם יש מישהו שהחליט לא לקפוץ, בקומה ארבע-עשרה חדר 1457, וגם הוא רואה, אמנם בשפה אחרת, קצף לבן בלילה, וחושב עלי."

"שיני חלב", עמ' 87-88. יהונתן גפן.