"אני פשוט מרגישה צורך לספר לכם איזה יום עבר עלי אתמול. יש לכם כוח לשמוע?

אז ככה. התעוררתי בשבע בבוקר, ואז גיליתי שאין חלב לקפה. אז עשיתי קפה שחור. שפכתי את המים הרותחים לתוך הכוס, עשיתי איזו תנועה פזיזה, וכל הקפה הרותח נשפך עלי. לבשתי מכנסיים קצרים. ככה התחיל היום שלי.

וכעבור שלוש שעות, הייתי באיזו פגישה, פגישת עבודה, חשובה, רצינית כזאת, שתיתי נס קפה (צחקוקים), כעבור כמה דקות, שוב תנועה פזיזה, שוב שפכתי את כל הקפה על החולצה שאני הכי אוהבת. אז הייתי לבושה בצורה קצת יותר מהוגנת. ואז חשבתי לעצמי, אוקיי, היום הזה לא הולך להתפתח לכיוונים טובים.

הגיע צהריים, אמרתי אני אכין לעצמי פסטה (צחקוקים גוברים). הכנתי פסטה, והכנתי את הרוטב, וזה מין מחבת כזה שהידיות שלו מברזל. ולא עלה בדעתי שברזל מתחמם, ופשוט בשיא הטבעיות תפסתי אותו בשתי הידיים. אי אפשר להסביר לכם במילים אם זה אף פעם לא קרה לכם, זה נורא לא נעים, הלכתי ושמתי את הידיים בפריזר (צחקוקים היסטריים) לאיזה עשר דקות, חיכיתי שזה יעבור, ואז אחר-כך, בגלל שיש לי זיכרון של חמש שניות, עשיתי את אותו דבר שוב. שוב. (קהל יוצא מגדרו).

ואז הגיע שתיים עשרה בלילה ואמרתי די. אסונות באים בשלשות, זה חייב להיגמר, אין סיכוי, אני אלך לישון והיום הזה נגמר.

 ואז ניסיתי לחבר את השישיית חשמל לשקע (צחקוקים מהוסים), אמרתי אני אשים את המטען של הפלאפון וגם את המנורת קריאה, שאני אוכל לקרוא. היה חושך בחדר והייתי יחפה (הקהל מתפקע וכך גם רונה עצמה), הכנסתי את החשמל לשקע (רונה מצחקקת), ופשוט חטפתי מכת חשמל שהעיפה אותי פיזית אחורה (צווחות), עד הדלת, וכמעט שברתי את הראש מהזכוכית. ו... אני לא יודעת מה להגיד לכם.

כאילו, באמת, אני אדם קצת קלאמזי, ודברים כאלה קורים לי, אבל כזה יום פשוט לא היה לי בחיים. והיום החלטתי שאני פשוט לא קמה מהמיטה, פשוט לא זזה, לא ימינה ולא שמאלה. פשוט שכבתי במיטה, ולא זזתי ולא אמרתי כלום ולא דיברתי עם אף אחד בטלפון, לא עשיתי שום דבר שיכול לסכן אותי. הגעתי בחתיכה אחת. ואני רוצה להזהיר אתכם, כשמשהו כזה מתחיל, פשוט תלכו לשכב ואל תזוזו. יום שלם." (מחיאות כפיים)

[זה לא ממש ציטוט אבל חשתי צורך להוסיף את זה כי היא היתה כזאת חמודה]