הַבִּקּוּר אֶצְלוֹ הָיָה קְצַרְצַר, אֲבָל הוּא הֶעֱצִיב מאֹד אֶת לִבּוֹ שֵל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

"מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?" שָׁאַל אֶת הַשַּׁתְיָן כְּשֶׁרָאָה אוֹתוֹ יוֹשֵב לוֹ בְּשֶׁקֶט לִפְנֵי אֹסֶף שֶׁל בַּקְבּוּקִים רֵיקִים וְאֹסֶף שֶׁל בַּקְבּוּקִים מְלֵאִים.

"אֲנִי שׁוֹתֶה," עָנָה לוֹ הַשַּׁתְיָן בְּפָנִים קוֹדְרוֹת.

"לָמָּה אַתָּה שׁוֹתֶה?" שָׁאַל אוֹתוֹ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

"כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ," עָנָה הַשַּׁתְיָן.

"מַה לִּשְׁכֹּחַ?" בִּקֵּשׁ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לָדַעַת וּכְבָר הָיָה לוֹ צָר עָלָיו.

"לִשְׁכֹּחַ שֶׁאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ," הוֹדָה הַשַּׁתְיָן וְהִשְׁפִּיל אֶת רֹאשׁוֹ. "מִתְבַּיֵּשׁ בְּמָה?" חָקַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן שֶׁרָצָה לַעֲזֹר לוֹ.

"מִתְבַּיֵּשׁ שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה," הִפְטִיר הַשַּׁתְיָן וְהִתְעַטֵּף סוֹפִית בִּשְׁתִיקָה.

וְהַנָּסִיךְ הָלַךְ לוֹ מִשָּׁם, נָבוֹךְ.

"הַמְבֻגָּרִים בֶּאֱמֶת מוּזָרִים מְאֹד-מְאֹד," אָמַר בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, שָׁעָה שֶׁעָשָה אֶת דַּרְכּוֹ.

[הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, אנטואן דה סנט-אכזיפרי.]