מרב פנים שכחתי את פניי

ואת הריק הנקי שבי סתמתי בכל פרצופיי שבדיתי

כמתבקש מן הרגע.

אבל כתבתי על זה שירים

כאילו יש כפרה בנוצת הניסוח

כאילו יכול באמת הראש

לתרץ את הכל בעקלתוניו האפורים.

ואני האמנתי לו יותר מכל-

למגדלור היהיר הזה המתנוסס על גופי

מהבהב בשחצנות לסירותי האמיצות

שיצאו לגשש באפלה

שבגללו התאפקתי מלהפנות אל החיים

גב נעלב של ילדה

המרפה ונופלת (הוי הרגע הזה)

אל חיק ההתיפחות הגדולה."

[וידוי/ אגי משעול, מתוך השפלה הפנימית]