"אנשים צוחקים עליי כשאני אומרת שאני בן-אדם של הביצ' בויז ולא של הביטלס.

"איך אפשר להיות בן-אדם של הביצ' בויז ולא של הביטלס?", הם מתעצבנים, "איך אפשר להשוות בין פול מקרתני וג'ון לנון לבכיין הזה בראיין וילסון?". ובאמת, אם משווים את המוזיקה של הביטלס למוזיקה של הביצ' בויז, יוצאים עם פערים שלא נראו מאז מיה דגן להומור. שלא לומר, מיה דגן ודממה. שלא נדע, מיה דגן בתוכנית לא ערוכה של "מועדון לילה".

אני יכולה לומר עד מחר ש"god only knows" שם כל בלדת ביטלס בכיס הקטן, ובייחוד לאור העובדה שהמילים בשיר כל כך עצובות וטראגיות ומתנגשות עם הלחן העולץ, אבל שוב, אני מבזבזת את הזמן שלי, שלכם ושל חברות התקליטים, שאת הביטלס היו אוספות בשתי ידיים ולביצ' בויז היו קוראות חיקוי אמריקאי עלוב.

אבל כשסרג'נט פפר של הביטלס יצא ב-67 וגרם לבראיין ווילסון להתמוטטות עצבים שגרמה לו לכלוא את עצמו בשירותי ביתו למשך חמישה ימים מלאים מבלי לצאת (בחירה נאה, אגב. אני לא מדמיינת את עצמי שומרת על עקביות בכל מקום אחר בבית בו אאלץ להשתין), פול מקרתני התקשר אליו כדי לבדוק אם הכל אצלו בסדר, שזה בערך כמו לתת מישהו בוקס באף, ולשאול אותו אם היה בא לו בטוב כרגע צמר גפן או נייר טואלט.

מה שאני מנסה לומר הוא שלבראיין וילסון יש נשמה, וזה מה שאני אוהבת בו. לא את זה שהביצ' בויז ידעו לנגן (כי הם לא), ובטח לא בגלל שהמציאו באמריקה את תרבות הגולשים, באשמתה אנו נושאים היום בתוצאות, אבל איכשהו, קצת קשה לי להתרשם מנשמות פיוטיות כמו ג'ון לנון, ששר לפול מקרתני את יצירת המופת ואחד השירים האהובים עליי - How do you sleep at night, אחרי שנים בהם היו חברים הכי טובים ובלתי נפרדים.

אני רק יודעת שבשביל ליצור צריך שבב קטן באופי. שבב פסיכוטי ומתאבד שיגרום לנו לרצות למות ולכלוא את עצמנו בשירותים למשך שבוע כי משהו לא הלך לנו. זה לא תמיד יגרום לנו להיות הביטלס - ובעצם סביר להניח שתמיד נהיה בראיין וילסונים, לוזרים קטנים ומושתנים. אנדרייטד לכל החיים - אבל זה מה שחשוב."

[קטע מתוך הפוסט הזה: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=8038&year=2007&month=5, הבלוג של פרנצ'סקה]

נ.ב. הביטלס שולטים.