שמי השתנה. פה קוראים לי מחסים, צליל שנשמע כמו יריקה יותר מאשר שם. הם לא מסוגלים לבטא מקסי, ואני לא מצליח לשכנע אותם לקרוא לי מחסי. הם כל כך רשמיים. הם אומרים "ברשותך" לעתים קרובות יותר מכפי שהם אומרים כל דבר אחר.

האיורטים נוהגים לחשוב לפני שהם מדברים, ולעתים קרובות הם מגיעים למסקנה, וזאת אחרי הרהורים ממושכים, שבעצם אין צורך להגיד דבר. היצורים הרעשניים ביותר במועצת איורטה הם הזבובים. ואם מדי פעם מוצאת דבורה את דרכה אל תוך אולם הישיבות, הזמזום ממש מחריש אוזניים.

אני כל כך מתגעגע לשיחה. האיורטים פשוטי העם הם דברנים, אבל בני האצולה - כלל לא. הם טובי לב. הם מחייכים בקלות. אבל הדיבור הוא מבחינתם מילה אחת, או לפעמים צירוף של כמה מילים. פעם בשבוע הם מפיקים משפט שלם. בימי ההולדת שלהם הם מעניקים לעולם פסקה שלמה.

בהתחלה נהגתי לפטפט כדי למלא את הדממה. בתגובה זכיתי לחיוכים, לקידות, להבעות פנים מהורהרות, למשיכות כתפיים ומדי פעם ל"אולי, ברשותך." אז עכשיו אני שומר את הנאומים שלי לעצמי.

בשעת טיול רגלי בגן חלפתי הבוקר על פני הדוכס מאנדונה. נגעתי בכתפו לאות ברכה. הוא הנהן בידידות. בדמיוני אמרתי, "הפרחים האלה נהדרים. פרח כזה צומח גם בקירריה, ואילו את הפרח הזה, השונה, לא ראיתי מעולם. איך אתם קוראים לו?"

בדמיוני הוא ענה לי, אמר את שם הפרח, הוסיף כי זהו הפרח החביב על המלכה וכי ישמח לתת לי זרעים ממנו.

אבל אילו הייתי באמת שואל על פרח כלשהו, הדוכס היה בוודאי ממשיך לטייל. הוא היה חושב לעצמו, "למה הנסיך הזה מחלל יום נפלא כזה בדיבורים? אם לא אענה לו, יוכל לנשום את האוויר המתוק ולהריח את ניחוחו, להרגיש את חומה העדין של השמש, לשמוע את רשרוש העלים. אולי הוא כבר מצטער על השאלה ששאל. אבל ייתכן שהוא חושב אותי לחסר נימוס מפני שלא עניתי לו. אבל אם אדבר אליו עכשיו, אולי אפתיע ואבהיל אותו. מה גרוע יותר? כנראה גרוע יותר שיחשוב אותי לחסר נימוס. אני מוכרח לדבר." ואולם, מותש מרוב הרהורים, לא יישאר לו די כוח אלא כדי להגיד מילה אחת - את שם הפרח.

אני כותב שטויות. קיוויתי להרשים אותך במכתבי הראשון בכתיבתי המבריקה, אבל הרושם הזה יצטרך כנראה לחכות עד למכתב השני.

לא כל השיחות שאני מדמיין לעצמי הן עם הדוכס. רובן הן איתך.

אני יודע מה הייתי אומר אילו הייתי בפרל. הייתי אומר לך לפחות שלוש פעמים עד כמה אני שמח לראות אותך. הייתי מדבר יותר על איורטה (ועם פחות תלונות), ומתאר את המסע הנה, בייחוד את ההרפתקה הקטנה שעברה עלינו כאשר אחד מסוסי המשא נבהל מארנב שחצה את השביל והתחיל לברוח. אבל ייתכן גם שאהפוך לאיורטי ופשוט אשתתק, ואתרכז אך ורק בחיוכים לעברך.

הצרה שלי היא שאין לי מושג מה תהיינה התגובות שלך. את מפתיעה אותי לעיתים קרובות כל כך. אני אוהב להיות מופתע, אבל אילו הייתי מצליח לספק לעצמי את התשובות שלך ברמה כלשהי של ודאות, אולי הייתי מתגעגע אלייך פחות. התרופה מובנת מאליה. את מוכרחה לכתוב לי שוב, ומהר. ואחר כך עוד פעם, מהר עוד יותר.

חברך הטוב,

מקסי.

[אלה המכושפת / גייל קרסון לוין.]