אינני יכול להקשיב עוד בשקט. אני חייב לדבר אלייך באותם אמצעים שיש ברשותי. את פולחת את נשמתי. אני נקרע בין ייסורים לתקווה. אל תאמרי לי שאיחרתי את המועד, שרגשות יקרים כל כך אבדו לעד. אני שב ומציע לך את עצמי בלב שהוא שלך, עוד יותר משהיה כאשר כמעט שברת אותו לפני שמונה וחצי שנים. אל תהיני לומר שהגבר שוכח מהר מן האשה, שאהבתו מתה מוקדם יותר. לא אהבתי אשה מלבדך. אולי הייתי לא צודק, הייתי חלש וכועס, אבל תמיד שמרתי לך אמונים. את לבדך הבאת אותי לבאת'. רק למענך אני חושב ומתכנן - כלום לא ראית זאת? כלום אפשר שלא הבנת את משאלותיי? לא הייתי מחכה אפילו במשך עשרת הימים הללו, אילו יכולתי לקרוא את המתרחש בלבך, כדרך שאת, כך אני משער, יכולת לראות ללבי. אני מתקשה לכתוב. בכל רגע אני שומע משהו שאיני יכול לעמוד בו. את מנמיכה את קולך, אבל אני יכול להבחין בטונים של הקול הזה, כאשר אחרים לא יבחינו בהם ולא כלום. - יצור טוב מדי, נעלה מדי! ובכל זאת את דנה אותנו לכף זכות. את מאמינה שיש אהבת אמת ושמירת אמונים בקרב גברים. האמיני שאין לוהטות ונחרצות יותר מאלו של

פ.ו.

עליי ללכת, מבלי לדעת את מנת חלקי; אבל אחזור לכאן, או אצא אחרי החבורה שלך, מהר ככל האפשר. מלה, מבט יספיקו כדי לגזור אם אבוא לבית אביך הערב או לא אעשה זאת עד עולם."

[הטיית לב, ג'יין אוסטן] (ובלי קשר, זה אחד הספרים הכי אהובים עליי בעולם)