המתקיימות פעם בחודש. שלושה או ארבעה איורטים עולים יחד על הבמה ושרים בלדות ארוכות ועצובות או מזמורים עליזים או שירים מצחיקים, וכל הקהל מצטרף ושר איתם את הפזמונים. כל האוכלוסיה מכירה אלפי שירים, וכמעט לאיש מביניהם אין קול דק או חלש.

הקולות שלהם בוקעים מאיזה מקום עמוק, מאצבעות הרגליים שלהם, או מהנשמות שלהם. בשיר האחרון שהם שרים בכל "זמרייה", שיר מזמור לשמש העולה (מפני שהם שרים כל הלילה), הם מכנסים את המשפחות שלהם מסביבם, גברים ונשים וילדים אוחזים ידיים, מטים את ראשיהם לאחור ומשחררים לחלל האוויר את השירה שלהם.

ואני, ממקום מושבי עם המבקרים הספורים האחרים, מצרף את קולי הדל לשלהם, מזמזם כאשר אינני יכול לנחש את המילים, ומשתוקק לכך שמישהו יאחז גם בידי.

אולי נוכל לבוא הנה יחד יום אחד.

דרך אגב, את כבר מבוגרת בחודש מאז שראיתי אותך לאחרונה. האם את עדיין צעירה מדי להתחתן?

[אלה המכושפת / גייל קרסון לוין.]