נדמה לי שתמיד ידעתי את זה. אבל מספרים על זה שני סיפורים, ושמעתי אותם לעתים קרובות כל כך, שהם כבר נראים לי כזכרונות. באחד מהם אני הגיבור; השני לא מחמיא לי כל כך.

קיבלתי קתרוס כאשר הייתי בן שש. אחותי ססיליה, שהייתה בת ארבע, חמדה את הקתרוס ופרטה עליו בכל הזדמנות.

לבסוף נתתי לה אותו, ומבחינתם של המשרתים העיד המעשה שאני עתיד להיות מלך נדיב. מעולם לא עלה על דעתם שהנגינה פשוט לא מעניינת אותי.

המחאות שהשמעתי על כך שאין זה קורבן גדול להפרד מחפץ שאין לי שום צורך בו נחשבו לצניעות, עוד תכונה טובה למלך.

ואולם איני בטוח כלל שזה מעשה צנוע לחזור על הסיפור הזה במכתב אלייך. אני מספר לך אותו כי אני רוצה שתדעי שיש לי תכונות שאחרים מעריצים בי. אני לא יכול לנחש לאיזו מסקנה תגיעי מהסיפור הבא.

הלכתי ברחובות פרל עם אבא שלי כשמישהו זרק עליו עגבניה רקובה. בשעה שניגב את בגדיו, אבא שלי פתח בשיחה אדיבה עם האיש ובמהלכה מצא פתרון לכל מצוקותיו. אחר כך שאלתי מדוע האיש לא נענש. כשאבא אמר לי שאבין זאת רק כשאהיה מלך בעצמי, אמרתי שאינני רוצה להיות מלך אם אנשים יזרקו עליי עגבניות. אמרתי שבעיני זו משימה כפוית טובה.

אבא מתגלגל מצחוק כשהוא מספר את הסיפור הזה. עכשיו אני יודע למה: זו אכן משימה כפוית טובה, אבל עגבניות הן רק קצה הקרחון.

[אלה המכושפת, גייל קרסון לוין.]