"בהפרעות האכילה שלי אני מאשימה את יצרני האוכל המשומר, את יצרני האוכל הלא משומר, את יצרני האוכל בכלל. את ממציאי הבגט, הקצפת והסטייק.

אני מאשימה את המדיה, את עולם הפרסום, את מעצבי האופנה ההומואים שיצרו את פולחן האישה השדופה כמטאפורה לישבן הנערי מהפנטזיות שלהם, את הזכר הלבן המושל בכדור הארץ, את המהפכה הפמיניסטית של שנות השישים, את המהפכה הפוסט - פמיניסטית של שנות השמונים, את שנות התשעים החשוכות, את פרויד ואת מארקס, את קווין קוסטנר, את אקסל רוז, את הדוגמן מהפרסומת של ליווייס ואת איתן דהאן מ-ט' 3.

 אני מאשימה את כל מי שבאופן ישיר או עקיף ניסה להגדיר את זהותי האנושית והנשית ולכלוא אותה בעולם המושגים המוגבל שלו. כל מי שלימד, השפיע, הכניע, הרשים, הגשים וחינך להגשמה. אני מאשימה את כל מי שניסה והצליח במישרין או בעקיפין להפוך אותי לאובייקט שעליו הושלכו מטרות, משימות, איכויות ושאר התכונות שהיו אמורות להפוך אותי לשפחה המושלמת של הציוויליזציה. חברת כבוד בחברה הקפיטליסטית של סוף המאה העשרים. רץ שווה בתחרות הגדולה. שורדת.

אני מאשימה את הגברים שאתם הזדיינתי, אני מאשימה את הגברים שאתם ניהלתי מערכות יחסים, אני מאשימה את הגברים שלא הזיינתי אתם ולא ניהלתי אתם מערכות יחסים, ושבכל זאת טרחו להבהיר לי בהזדמנויות שונות מה זה אומר להיות אישה נכונה בדור הזה, במאה הזאת המתפרקת, הזמן הרקוב הזה שהוא פוסט הכל. אני מאשימה את הנשים שהבהירה לי את אותם הדברים. אני מאשימה את הנשים שקיבלו על עצמן את הדין ובכך אילצו אותי לקחת מהן דוגמה, לשאוף להיות כמוהן.

את הדוגמניות של הליפסטיקים והגרביונים, את הצרכניות של הליפסטיקים והגרביונים, את האחיות שלי, השכנות, את כל מזייפות האורגזמות משיקגו עד שדרות. את כל אלה שגומרות באמת משיקגו ועד שדרות. את הזונות, הלסביות, הקוקסינלים, נשות הקריירה ועקרות הבית. את גולדה מאיר יונה וולך ומדונה.

 אני מאשימה את עצמי שלא הצלחתי להפוך את חיי לנקודת מפנה, ונתתי לעצמי להרפות ולתת לזרם הגדול לשאת אותי אתו.

אני מאשימה את כולם. שונאת את כולם. כולם זונות בני זונות, ואני הזונה הכי גדולה.

אני האישה החדשה."

[מתוך "אני אנסטסיה", מאת אלונה קמחי]

מוקדש לאדוה