"יש לי אשה בתל אביב. היא מין פרח רב שנתי, עם ריח ויופי. היא כמו

שמים. כמו עשב מלא טל. היא הפתעה. היא יכולה להגיד לי פתאום

'אבישי, בוא נרקוד בגשם.' 'אבישי בוא נברח.' ואני מרגיש איך

היא לוקחת אותי לאיבוד.

חשבתי שאני נורא מבוגר, מעליה, אבל פתאום תפסתי את הראש שלה

והתחלתי לשאול את עצמי אם אני באמת הגבר שהיא צריכה. הבנתי

שהיא אדם מסוכן. עם ראש מפחיד. עם מאבקים, עם מלחמות בתוך

הנשמה. היא החברה הכי טובה שיש לי בעולם, הידיד הכי טוב שלי,

אבל אני לא יכול להיות הבעל שלה. ואני פוחד בשבילה."

[מתוך "סתיו 1969 היה גשום", יגאל גלאי.]