הצחוק הגיע איפה שהוא מעליי. הרמתי את הראש, ושם היא הייתה, תלויה הפוך, רגליה היחפות מחוברות לתקרת הסלון הגבוהה. הסתכלתי עליה המום. "תגידי, את מטורפת?" שאלתי. היא לא ענתה, רק חייכה. החיוך שלה נראה טבעי כל-כך, כשהייתה תלויה כך הפוכה, כאילו השפתיים נמתחות ללא מאמץ מעוצמת כוח המשיכה בלבד. "אל תדאגי, אני אוריד אותך," אמרתי, ושלפתי את הספרים מהמדף. ערמתי כמה כרכי אנציקלופדיה זה על זה וטיפסתי עליהם. "זה אולי יכאב קצת," אמרתי, מנסה לשמור את שיווי המשקל בראש הערמה. היא המשיכה לחייך. משכתי בכל כוחי אבל כלום לא קרה. ירדתי מערמת הספרים בזהירות. "אל תדאגי," אמרתי, "אני אלך להתקשר מהשכנים, לקרוא לעזרה." "בסדר," צחקה, "אני לא הולכת לשום מקום." צחקתי גם אני. היא הייתה כל-כך יפה ולא הגיונית, תלויה כך במהופך מהתקרה. שערה הארוך פוזר כלפי מטה, שדיה מעוצבים כצמד טיפות מים נוטפות מתחת לחולצת הטריקו הלבנה. כל-כך יפה. עליתי על ערמת הספרים ונשקתי לה. הרגשתי את לשונה נוגעת בשלי, את הספרים נהדפים מתחת רגליי, את עצמי מרחף באוויר, לא נוגע בכלום, תלוי רק בשפתיה.

[מתוך הסיפור הקצר "דבק מטורף" של אתגר קרת. מופיע בספרו "צינורות".]