שמוכר המַאלבִּי הצית את התלת-אופן שלו והלך הביתה, שהטייפים בדוכני הקסטות מסביב נשברו מכאב, שאפילו החיילים אשר המתינו בעיניים עייפות לא חייכו בחזרם הביתה, אפילו הם היו עצובים. אני מצאתי ספסל תחנה נטוש, נשכבתי ועצמתי עיניים. החורים בכרטיסייה שבכיסי המשיכו להיראות כמו סתם חורים.

[מתוך הסיפור הקצר "הלילה בו מתו האוטובוסים" של אתגר קרת. מופיע בספרו "צינורות".]