כי דעותיה הקודמות היו יותר הגיוניות, וביטוייה יותר מתונים! זה היה חוסך ממנה עכשיו הסברים והצהרות שקשה ביותר להביע אותם; אבל היה בהם צורך, והיא הבטיחה לו, כשהיא מבולבלת מעט, שהיא אוהבת את מר דארסי.

"או, במילים אחרות, החלטת להינשא לו. נכון שהוא עשיר, ויהיו לך יותר בגדים יפים ומרכבות נאות מאשר לג'יין, אבל אלה יעשו אותך למאושרת?"

"האם ההתנגדות היחידה שלך," אמרה אליזבת, "היא שאתה חושב שאני אדישה לו?"

"כן. כולנו יודעים שהוא איש גאה ובלתי נעים; אבל זה לא היה נחשב אילו חיבבת אותו באמת."

"אני מחבבת אותו באמת," השיבה בדמעות בעיניה; "אני אוהבת אותו. בעצם אין לו כל גאווה חסרת טעם. הוא אדם חביב מאוד. אינך מכיר אותו בכלל; אז אל תכאיב לי בדיבורים כאלה עליו."

"ליזי," אמר אביה, "נתתי לו את הסכמתי. אכן, הוא אדם כזה שלעולם לא הייתי מסרב לו דבר שהיה מואיל לבקש. עכשיו אני נותן את הסכמתי לך, אם החלטת להינשא לו. אבל הניחי לי לעוץ לך לחזור בך. אני מכיר את אופייך, ליזי.  אני יודע שלעולם לא תהיי מאושרת או תכבדי את עצמך אם לא תעריכי את בעלך באמת; אם לא תישאי את עינייך אליו כאל אדם נעלה ממך. כישורייך מלאי החיות יעמידו אותך בסכנה גדולה בנישואין חסרי שוויון. בקושי תוכלי להימלט ממסכנות ושם רע. ילדתי, אל תגרמי לי את הצער לראות אותך חסרת אפשרות לכבד את שותפך לחיים. אינך יודעת מה עומד בפנייך."

אליזבת הושפעה עוד יותר, וענתה לו ברצינות ובכובד ראש; לבסוף, לאחר שחזרה והבטיחה לו שמר דארסי הוא באמת נושא בחירתה, הסבירה לו את השינוי ההדרגתי שנגרם בהערכתה אותו, הביעה בפניו את בטחונה כי אהבתו אליה לא נוסדה ביום אחד אלא עמדה במבחן בתוך מתח של חודשים רבים, ומנתה במרץ את כל מעלותיו, הצליחה להתגבר לבסוף על אי-אמונו של אביה והביאה להשלמתו עם הזיווג.

"ובכן, יקירתי," אמר משפסקה לדבר, "אין לי יותר מה לומר. אם כך הוא הדבר, הוא ראוי לך. לא הייתי יכול להיפרד ממך, ליזי שלי, לאדם פחות ראוי מזה."

[גאווה ודעה קדומה, ג'יין אוסטן.]