"אז בָּאתָ עַד הֵנָּה לִגְנֹב בָּלוֹן".

"בָּאתִי עַד הֵנָּה להַחֲזִיר אֶת הַבָּלוֹן שֶׁלִּי הַבָּיְתָה", אַלּוֹן תִּקֵּן.

הבלון הַזָּקֵן כִּמְעַט הִתְרוֹקֵן כְּשֶׁאמַר:

"הַבַּיִת שֶׁל הַבָּלוֹנִים הוּא כָּאן".

"אֲבָל הוּא שֶׁלִּי, קָנִיתִי אוֹתוֹ", הִתְחִיל אַלּוֹן לדַבֵּר,

אַךְ הַזָּקֵן קָטַע אֶת דְּבָרָיו ונָזַף ויָרַק:

"בָּלוֹנִים לֹא קוֹנִים בְּכֶסֶף, כְּמוֹ שֶׁלֹּא קוֹנִים יְלָדִים.

בָּלוֹנִים זֶה דָּבָר רְצִינִי, לֹא אֵיזוֹ שְׁטוּת!

אָתָּה הָיִיתָ מוּכָן לִהְיוֹת קָשׁוּר לְאֵיזֶה יֶלֶד בְּחוּט?"

[מתוך "בלונה"\ שירה גפן]