יָמִים לְבָנִים אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.

שַׁלְוַת בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.

חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכלֵתֶ-דְּמָמָה.

גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו.

וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר,

כְּתִינוֹק מְזַמֵר שִׁיר-עַרְשׂוֹ טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו,

עֵת הָאֶם הַלֶּאָה נִרְדְּמָה וּפָסְקָה מִזַּמֵּר.

כָּל כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!

הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר

לְזָרֵז עַל לוִחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.

גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

[לאה גולדברג]