"אנחנו האנשים החלולים. אנחנו האנשים הממולאים בחומרים כימיים מפוקפקים. אנחנו האנשים שלא רוצים לחיות. כדי להבין במה דברים אמורים מתבקש משל. מתבקש אבל לא נמצא. אנחנו האנשים שחיים מלהיפך, משנאת היקיצה אל אהבת השינה הדומה במשהו שתמיד הוא קצר מדי ונקטע ביקיצה נוספת לאין המוחלט. אולי בדומה לבצל. קליפה אחר קליפה נושרת ונשארת תאוות הלא כלום. ללא דמעות, הבצל הוא משל לא הולם ביותר, אבל כוחו של האין הוא גם באיון המטאפורה. אנחנו אנשים שלא רוצים לחיות ללא שום צידוק מטאפיזי. אנחנו עשויים מלהיפך. לכאורה אנחנו הבוגדים האולטימטיווים. איננו מסוגלים למלא ציפיות ואיננו מסוגלים לשאת בחובת נאמנות גם לקרובים לנו ביותר. השמש זורחת ושוקעת. הפרחים פורחים ונובלים. הפרי מבשיל ונושר, ורק אנחנו מצפים לאושר הגדול מכל אושר, האושר של ההיעדרות. אין לנו אהבה גדולה יותר מאשר אהבת העולם השרוי בלעדינו. הציפייה מפרכת ומתישה. יום אחר יום מתחדשת היקיצה אל הלא כלום שהוא כאב נטול כבוד ונטול תקווה. אילו היה הייאוש כח ולא חולשה היה עוקר הרים וטוחנם זה בזה."

 

/דליה רביקוביץ'