"אם תזכי להגיע לגילי", אמרה האישה הזקנה, "תדעי כל שיש לדעת על חרטות, ותדעי שחרטה נוספת כאן או שם, אינה משנה בטווח הארוך".

היא רחרחה את האוויר. שמלתה הייתה פעם אדומה, אך היא הוטלאה ודהתה עם השנים. היא נתלתה מכתף אחת, חושפת צלקת מקומטת שהייתה יכולה להיות בת מאה. "מה שאני רוצה לדעת הוא מדוע אינני יכולה עוד למצוא אותך במוחי. את עדיין שם בקושי, אבל את שם כרוח רפאים, חזיון תעתועים. עד לא מזמן את בערת - ליבך בער - במוחי כאש כסופה. אך לאחר אותו לילה בפונדק הוא נקרע והתעמעם, וכעת הוא לא נמצא שם כלל".

איביין הבינה כי היא חשה רחמים בלבד כלפי היצור שרצה במותה, לכן אמרה, "הייתכן שהלב שאת מחפשת אינו עוד שלי?"

האישה הזקנה השתעלה. כל גופה נרעד והתעוות מהמאמץ.

הכוכב המתינה עד שתסיים, ואז אמרה, "אני מסרתי את ליבי לאחר".

"הנער? זה בפונדק? עם החד-קרן?"

"כן".

"היית צריכה למסור לי אותו אז, לאחיותיי ולי. היינו יכולות להיות צעירות שוב, עמוק לתוך העידן הבא של העולם. הנער שלך ישבור אותו, או יבזבז אותו, או יאבד אותו. כך הם עושים כולם".

"אף-על-פי-כן", אמרה הכוכב, "ליבי בידו. אני מקווה שאחיותייך לא יחמירו איתך כאשר תשובי אליהן בלעדיו".

[אבק כוכבים, ניל גיימן.]